אוף. אנלוידת.

התשובה היא כמובן לא, ובמיוחד כשמי ששואל את השאלה הוא מאושפז סכיזופרן במחלקה הסגורה שטוען בימים האחרונים שאני השמש של חייו וכותב שירים על העיצוב הייחודי של אצבעות הידיים שלי, שהדבר הייחודי היחיד בהן הוא אופן כסיסת הציפורניים הלא מאוזן שלי.

אבל בכנות, אני אדם ציני מדי, פקפקן, מצאתי עצמי מאוהבת לעיתים רחוקות מאוד בחיי ובאנשים ספציפים למדי.

אני מאמינה בחיבה שגדלה לכדי אהבה, מתרוממת לכדי התאהבות לפעמים, אולי.

אבל שמישהו פשוט מגיע וסוחף אותך בתנופה מעל פני האדמה, עוד לפני שטרחתם להחליף מילה? כן טוב, בזה אני מאמינה בערך כמו באלוהים, זה סיפור נחמד, אבל ביננו – לא לגמרי אמין.

ובכ"ז משהו קורה לי לאחרונה, אחרי ארבע שנים של זוגיות הכי קרובה ליציבה שאני יכולה לדמיין עצמי מחזיקה, על כל העליות והירידות האלו שכולם מדברים עליהן – אני לא מצליחה להוציא אדם זר מהראש שלי.

אני לא יכולה לשים את האצבע על הדבר האחד שתפס לי את העין (זה שקר, כמובן, מדובר באחד הגברים היפים שראיתי בחיי) או למה לעזאזל אני חולמת את הקול שלו בלילה (זה שקר נוסף, יש לו קול כה עמוק כריזמתי וכובש שמעיר את האזורים האינטימיים ביותר במוחי) ובאמת שאין לי דרך להסביר למה  אני יכולה לדמיין אותו מגדל את הילדים שאולי יום אחד, אם או כשהטרפת תתגבר על הפחד והרחם עוד יהיה שמיש, יהיו לי.

אבל כל זה היה שם גם לפני שהוא פנה אלי בפעם הראשונה בחדר סגור, ריק מכל קיום מלבד שנינו והשעון המתקתק ושאל "היי, את מבלה בלה נכון?" כמעט נחנקתי מהמבט הזה שנכנס לי ישירות לגרון ויצר שם מערבולת של היסטריה, התרגשות וצורך עז להפשיט אתו כאן ועכשיו ומנע ממני לדבר ואז לרווחתי - הודות לשאריות מחלה שלא לגמרי נעלמה – נחנקתי באמת, הנהנתי והלכתי משם כל עוד נפשי במקומה.

ואז, כמעט כדי להכעיס הוא פונה אלי שוב אחרי שהנשימה שלי כמעט התייצבה, בשאלה  "מאיפה אנחנו מכירים?" בקול העמוק שובר הלבבות הזה.

אני ממלמלת שמבלה בלה, הרי הגענו כבר למסקנה ששנינו מבלה בלה, אבל הוא מתעקש שחייבת להיות הזדמנות קודמת שבה נפגשנו ו"איך אמרת שקוראים לך?" אז זהו, שלא אמרתי. מעולם.

זה הרגע שבו ערימה של ילדים פורצת את החדר והעוללים מפרידים ביננו בצעקות, אני נסחפת עם הזרם לפני שהריאות שלי יחליטו לנסות להציל אותי שוב והפעם ייפלטו לחלוטין מהגרון. מביך.

כל האינטראקציה החד פעמית הזו יכלה לחלוף מעצמה אם לא הייתי ממשיכה להלקות עצמי מחשבתית על איך לעזאזל לא חשבתי על תשובה מתחכמת יותר או על איזו הצעת נישואים מהירה, שעות וימים אחרי אותה היתקלות.

יכלתי להתעלם אם לא הייתי שמה לב שזו כבר הפעם המי יודע כמה שהוא מנסה לפנות אלי ואני מוצא דרכים להמנע, אך ורק מתוך הפחד מהשלכות בהמשך.

אולי הייתי שוכחת ממנו אם הניגוד ההיסטרי בין כל מי שהוא - עבודת תחקיר קצרה באמצעות הפייסבוק של אימא העלתה תמונה מרגיזה להחריד של אדם פשוט מושלם, מעין לוחם צדק מכעיס שמבלה א חייו באיסוף תרומות לעמותות ושיקום נוער בסיכון – מאיר בפלורסנט את כל מי שהבחור שלי לא.

וממתי בכלל אני עושה תחקירי פייסבוק?

או חולמת על ילדים?

או עושה השוואות בין הבחור שלי לאחרים?

או נחנקת מגברים מושכים עם קול עמוק ומלטף שנועצים בי מבט עמוק מדי לתוך הנשמה אחרי חודשים של התקלות מקרית והחלפת מבטים אינטנסיבית?

אוקי, לוקחת חזרה את הסעיף האחרון, אבל כל השאר זה לא אני. באמת שלא.

אני אוהבת את הילדון שחולק איתי דירה מהממת, כלב מכוער ותוכניות לעתיד, אבל המפגש הקרוב מדי הזה עם אותו נסיך חלומות מטאליסט מכוסה קעקועים וחובב ילדים גורמת לי לתהות - האם זה באמת האדם שני רוצה לחלוק איתו את חיי?

האם אני לא כאן מתוך עצלות, פחד ומעט רחמים?

מתי אהבה זה כבר לא מספיק?

ואיך לעזאזל יודעים לבחור בין כל מה שנדמה לך שאת רוצה ובין מה שיש לך ועושה לך, רוב הזמן, די טוב?

... ולאן מכאן?